בפרשת השבוע "עקב" משה רבנו מוסיף ומעורר את העם העומד להיכנס לארץ לקיים את התורה ומצוותיה. בפרשה גם מתוארות מעלותיה המיוחדת של ארץ-ישראל, ארץ שעיניו של הקדוש-ברוך-הוא נתונות אליה כל ימות השנה, וניתנו הוראות כיצד לשמור על אחיזתנו בארץ.

אחרי שנסיים לקרוא בתורה, נקרא בהפטרה את נבואת ישעיהו על חזון הגאולה. ההפטרה פותחת בקושי של עם ישראל בסוף זמן הגלות, ובהמשך בהקב"ה מבטיח לעם ישראל שלא ישכח אותם, ויבנה מחדש את ציון וירושלים.

אחת ההבטחות המנחמות היא: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"- הקב"ה מבטיח לעם ישראל שמי שמנסה להרוס אותו יצא ממנו ויאפשר את שיקומו של העם. בהמשך קיבל הפסוק פירוש מליצי בהיפוך משמעות שהפך למטבע לשון, כסוג של תסכול מכך שהאויבים הכי קשים שלנו, מגיעים דווקא מתוכנו.

לכאורה, מציאות כזו שבה דווקא אנשים מתוך עמנו, הם אלו שחותרים תחת הקיום שלנו ומבצעים הרס כזה, שהשונאים שלנו לא מסוגלים לבצע, מתנגשת לכאורה עם הייחודיות של עם ישראל והכוחות הנפלאים שנתן לנו הקב"ה.

התשובה היא שהדבר דומה לאנרגיה גרעינית: מצד אחד היא עשויה להביא אור ובניה לעולם, אבל שימוש לרעה בה עלול להביא להשמדה וחורבן.

לאדם בעל נשמה יהודית שקושרה בצורה פנימית ועמוקה עם הקב"ה, יש כוחות אדירים שמאפשרים לו להיות אור לגויים ולהביא צמיחה ובניה לעולם כולו. מאידך, שימוש לרעה בעוצמה זו, עלול לגרום להרס וחורבן, ששום אומה אחרת לא מסוגלת לגרום לנו.

הכדור בידיים שלנו!